החיים בעיר

שיפרה משתפת ומספרת על חוויותיה בעיר:

'' אז בזמנו, קניית מצרכי המזון והלבוש הייתה בעזרת תלושים שנקנו על ידי כסף, התושבים היו הולכים לעירייה או לבעל חנות הבגדים וקונים מהם תלושים.
כששיפרה ואימה היו נוסעות באוטובוס הן היו משלמות גרוש ו-2 מיל, בזמנו לא היו מספיק אוטובוסים אז היו דוחסים את האנשים ולא היה כמעט מקום לסיכה!
בשכונת התקווה היה וואדי, וואדי היה כמות של מים שעלתה על גדותיה בזמן הגשמים, המשטרה הייתה באה עם הסוסים כדי להציל את המשפחות.''

נחל עיון

לכל אחד יש את המקום שאליו הוא מתחבר, שיפרה ממליצה לכם על מקום כזה. וזה הרבה מעבר לחופשה...:

" בחרנו בנחל עיון ליד מטולה ושיפרה ממליצה על מלון ארזים. זה מזכיר לה את העלייה לארץ כשהגיעה לארץ התגוררה 3 ימים במלון ארזים על חשבונם. ושם אימה לימדה את בעלת המלון איך להכין עוגיות לבנוניות.
והנה לפניכם המתכון:
4 כוסות קמח.
חבילת 200 גרם של מרגרינה לא מלוחה.
3 כפות מי זוהר/שושנים.
לשים טוב ועושים כדורים וממלאים את הכדור או בתמרים או אגוזים או שניהם.
מכניסים לתנור 180 מעלות, ובתיאבון!

נועה לוי

עוברים דירה

תתארו לכם, שאתם במקום שאתם לא מכירים, וצריכים להסתגל למקום. בין היתר אנשים מרגישים זאת כשהם עוברים דירה, ובמקרה של שיפרה זאת באמת חוויה מיוחדת!:
" כעבור זמן מה עזבנו את מחנה העולים והשכרנו דירה ביפו ברחוב עג'מי, התחלנו לחפש עבודה וכל יפו הייתה מלאת דירות שמהן הערבים ברחו והיהודים נכנסו לגור שם, אנחנו שכרנו אחת מהדירות.היה ארגון בשם רכוש הנטוש שעשה סדר ומנע מפלישה לבתים ביפו.
בשנה הראשונה של יום העצמאות כולם התאספו באלנבי והייתה מפגן ענקי עם סוסים, עם משטרה וצבא. בזמנו היו הרבה אבדות מהמלחמה וראו הרבה נשים בשחור ברחוב, אלה היו אלמנות, ואז בן- גוריון ביקש מהן לא ללכת בביגוד שחור כי זה עושה דיכאון לעם."

נועה לוי

חוויה שלא אשכח...

בין כל ההתרחשויות שיפרה חוותה חוויות מרגשות ובלתי נשכחות, ממש כאלה שמרגשות אותך בכל פעם שאתה נזכר בהן!:
" יום אחד אימי נסעה לבקר משפחה בתל אביב, כשרצתה לחזור אל מחנה העולים השעה הייתה 5 בצהריים ובשעה כזאת לא היו אוטובוסים, אימי לא הגיע והייתי בטוחה שהיא נטשה אותי. כל הלילה ישבתי לבד ובכיתי, לא היה אור באוהל ופחדתי. ולמחרת ב-6 לפנות בוקר אימי הגיע וראתה אותי בוכה.
היא ספרה לי את המקרה וכבר קיבלתי את זה אחרת.
אחרי 4 חודשים העבירו אותנו לצריף עם כמה משפחות וכל משפחה מארץ אחרת, כדי להחליף בגדים היינו צריכים שיחזיקו לנו את השמיכה בשביל שתהיה לנו פרטיות להחליף בגדים, הסוכנות הייתה נותנת דירות למשפחות שלמות שבאו בכל רחבי הארץ, אנחנו לא קיבלנו דירה כי המשפחה עדיין לא הצטרפה אלינו."

נועה לוי

התקשורת בין העולים

בזמנו, הייתה בעיה תרשורתית בין העולים, כל אחד דיבר בשפה שונה. שיפרה סיפרה לי על איך הם בכל זאת תקשרו:
" בגלל חוסר התקשורת בין העולים, העולים היו מתקשרים דרך סימני ידיים, יום אחד אימי נגשה אל השכן הטורקי ובקשה ממנו (בעזרת הידיים כמובן) שישיג לה ארגז שישמש לה כשולחן אוכל ועליו אני ואימי היינו אוכלות.
במחנה הצבאי היו תורנויות זבל לראשי המשפחות, כל ראש משפחה פעם בחודש.
יום אחד קראו למשרד את ראש המשפחה שלנו, מכיוון שראש המשפחה (האבא) היה עוד בבירות אז אימי הייתה ראש המשפחה. מפני שעבודת הזבל הייתה לגברים בלבד אז אימי העבירה אוכל דרך החלון המטבח."

נועה לוי

חיי היום יום באוהל

בשיעור, שיפרה סיפרה לי על חיי היום יום באוהל ועל ההתנהלות שלהם שם, אתם ממש לא תאמינו!
" כל העולים החדשים התגוררו ביחד באוהלים שהיו במחנה צבאי בבאר יעקוב, שהשאירו
האנגלים שגורשו מהמלחמה.
כל בוקר, צהריים וערב היו מחלקים לנו אוכל במסטינג, במטבח היו עומדים בתור לקבל אוכל, המטבח היה מחולק לשני חלונות, בחלון אחד היו מקבלים אוכל אשכנזי ובשי מזרחי, כל אחד עמד בתור לאוכל שהיה מעדיף, אבל רק דרך תלושים!
כדי להתקלח היו צריכים לחכות בתור גדול, היו הרבה עולים ומעט מקלחות אימי לא אהבה לחכות בתור הארות אז היינו מתרחצות הגיגית באוהל."

נועה לוי

הסבר לתמונה

שיפרה סיפרה לי בשיעור סיפורים על חוויותיה בארץ, פתחנו את האינטרנט ומצאנו תמונה שאותה שיפרה בחרה ושיפרה העלתה זכרונות מתוקים מן התמונה.

" כל העולים החדשים התגוררו ביחד באוהלים שהיו במחנה צבאי בבאר יעקוב, שהשאירו האנגלים שגורשו מהמלחמה.
כל בוקר, צהריים וערב היו מחלקים לנו אוכל במסטינג, במטבח היו עומדים בתור לקבל אוכל, המטבח היה מחולק לשני חלונות, בחלון אחד היו מקבלים אוכל אשכנזי ובשי מזרחי, כל אחד עמד בתור לאוכל שהיה מעדיף, אבל רק דרך תלושים!
כדי להתקלח היו צריכים לחכות בתור גדול, היו הרבה עולים ומעט מקלחות."

נועה לוי