בזמנו, הייתה בעיה תרשורתית בין העולים, כל אחד דיבר בשפה שונה. שיפרה סיפרה לי על איך הם בכל זאת תקשרו:" בגלל חוסר התקשורת בין העולים, העולים היו מתקשרים דרך סימני ידיים, יום אחד אימי נגשה אל השכן הטורקי ובקשה ממנו (בעזרת הידיים כמובן) שישיג לה ארגז שישמש לה כשולחן אוכל ועליו אני ואימי היינו אוכלות.
במחנה הצבאי היו תורנויות זבל לראשי המשפחות, כל ראש משפחה פעם בחודש.
יום אחד קראו למשרד את ראש המשפחה שלנו, מכיוון שראש המשפחה (האבא) היה עוד בבירות אז אימי הייתה ראש המשפחה. מפני שעבודת הזבל הייתה לגברים בלבד אז אימי העבירה אוכל דרך החלון המטבח."
נועה לוי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה