ביקור בכותל

בחג השבועות לקחתי את הילדים לכותל פעם ראשונה מאוד היתרגשו והיו מאוד מתפלילים ווהמשכנו לטייל בירושלים ראינו את הקרקרה של מנתיפיורים ומגדלי דוד
וחזרנו לתל אביב שמחים ומאושרים .

מעשה טוב

שהילדים היו בתיכון צלצלו מעריית תלאביב לאמץ ילדה בת 16 שאבא שלה היה משתכר ומרביץ לאמא והאמא ברחה מהבית והעובדת צוצילית מעריית תלאביב ביקשה ממני לקחת את הילדה לכמה שעות ביום קבלתי את הילדה והייתה מאוד עצובה הילדים שלי קיבלו אותה בחמימות עזרו לה בשיעורים ולקחו אותה לסרטים ולהצגות והיא ההייתה מאושרת ויום אחד האבא והסבתא התנפלו עליינו בצעקות שהילדה יותר לא תבוא אליינו אמרנו לילדה שאנחנו מצתערים שהאבא והסבתא לא מרשים לך לבוא יותר אליינו אז צלצלתי לעובדת סוציאלית וספרתי לה את המקרה ואם נמשיך לקבל את הילדה הסבתא והאבא אמרו שהם ישרפו לנו את הבית הילדה בכתה והייתה מאוד עצובה והעובדת צוצילית הצתערה מאוד לילדה והבינה אותי ושלחה לי עציץ מעריית תל אביב ומכתב תודה.
המקרה התרחש לפני 30 שנה הילדים למדו תיכון ערוני .

רשמים מהתערוכה של יום חינוך

הייתי בתערוכה של יום החינוך של התלמדים בבית ספרם שם היציגו את העבודות שלהם כל כתה עשתה נושך אחר חלק על המים חלק עשו על חקלאות חלק עשו על עולים חדשים חלק כתב על מדינת ישראל חלק כתב על ביהס חלק כתב על הבלוגים חלק כתב על שורשים .
התרשמתי מאוד מהעבודה של התלמידים וזה מראה על עתיד מוצלח של הדור הזה.
שיפרה

העיסוק שלי ניהול בוטיק בגדי ערב

בבית הורי בבירות אבא שלי עסק בבדים והיה מעצב אופנה וירשתי את זה ממנו
נהלתי את הבוטיק במשך 4 שנים ברמת גן ברחוב ביאליק היו בגדים יפים ומאוד אלגנטים,
הלקוחות היו מאוד מרוצים.
מאוד נהנתי מהעבודה שלי שהלקוחות פוגשים אותי ברחוב מודים לי על הבגד שמחרתי להם ומנצלים את הבגד לכל אירוע וזה נתן לי סיפוק רב יש לי בת שגרה ברמת-גן ושהילדים למדו בבית-הספר עתיד והייתה לי ההיזתמנות לבקר אותם כל יום
ועד היום 30 שנה אני מתעשיקת באופנה
שפרה

למבקרי האתר!

שלום!
שמי אימבר אני מכיתה ז'2 בבלוג זה אני ממשיכה לכתוב את קורותיה של שפרה :
הסיפורים המעניינים והמרתקים יבואו לידי ביטוי בבלוג זה.
אני בעצם ממשיכה את עבודתה של חברתי נועה יחד עם שיפרה בשיעורי התוכנית הקשר הרב דורי.
אני מקווה שאוכל לעזור לשיפרה להמשיך לפרוש כנפיים ולהיפתח לרעיונות אחרים.
אני מקווה שאוכל ללמוד משיפרה הרבה דברים, עליה, על משפחתה ועל החוויות שחוותה בתקופת עליתה לארץ והתישבותה.
אימבר

בשיעור האחרון נפרדנו. ואני כתבתי ברכה לכל תלמידי הקשר הרב דורי:
''לתלמידי הקשר הרב דורי!
כבר מחצית שלמה עברה, מחצית שעוברת כמו שנייה.
אולי זה ישמע לכם קצת מוזר אבל לא רק אתם השכלתם, כל אחד ואחד מאיתנו השכיל מכם תוך-כדי ההיכרות בינינו. חשפתם בפנינו עולם חדש, ועל זאת אנחנו מוקירים לכם תודה. לימדתם אותנו המון עליכם ועל עצמנו.
הלוואי שיכולנו להביא לכם יותר ממה שהבאנו, שיכולנו להעניק לכם באותה מידה את מה שאתם הענקתם לנו, מה שאתם לימדתם אותנו לא לימדו אותנו בשום מקום אחר.
בתכנית הקשר הרב דורי הגשמנו חלומות, אנחנו מקווים שגם אתם.''

במפגש האחרון נפרדתי משיפרה, אני שמחה שעדן מקבלת אותה במקומי ואני עצובה שלא אוכל לפגוש אותה וללמד אותה.
אני מקווה שהיא תהינה עם עדן ועדן תהינה איתה, ממש כמו שאני נהניתי!
עדן יודעת ללמד טוב ואני אעזור לה להמשיך אותי.
בחלק השני של הקשר הרב דורי שיפרה תוכל להתפתח ולפרוש כנפיים ביחד עם עדן.
תמיד תהיה לה הזדמנות להיות טובה יותר, אני שמחה ששיפרה עושה את המאמץ וממשיכה לחלק השני.
אני העמקתי שורשים, שיפרה התחילה בתהליך פרישת הכנפיים, ועם עדן אני מאמינה שזה יתממש, שיפרה תפרוש כנפיים ותעוף רחוק...

החיים בעיר

שיפרה משתפת ומספרת על חוויותיה בעיר:

'' אז בזמנו, קניית מצרכי המזון והלבוש הייתה בעזרת תלושים שנקנו על ידי כסף, התושבים היו הולכים לעירייה או לבעל חנות הבגדים וקונים מהם תלושים.
כששיפרה ואימה היו נוסעות באוטובוס הן היו משלמות גרוש ו-2 מיל, בזמנו לא היו מספיק אוטובוסים אז היו דוחסים את האנשים ולא היה כמעט מקום לסיכה!
בשכונת התקווה היה וואדי, וואדי היה כמות של מים שעלתה על גדותיה בזמן הגשמים, המשטרה הייתה באה עם הסוסים כדי להציל את המשפחות.''

נחל עיון

לכל אחד יש את המקום שאליו הוא מתחבר, שיפרה ממליצה לכם על מקום כזה. וזה הרבה מעבר לחופשה...:

" בחרנו בנחל עיון ליד מטולה ושיפרה ממליצה על מלון ארזים. זה מזכיר לה את העלייה לארץ כשהגיעה לארץ התגוררה 3 ימים במלון ארזים על חשבונם. ושם אימה לימדה את בעלת המלון איך להכין עוגיות לבנוניות.
והנה לפניכם המתכון:
4 כוסות קמח.
חבילת 200 גרם של מרגרינה לא מלוחה.
3 כפות מי זוהר/שושנים.
לשים טוב ועושים כדורים וממלאים את הכדור או בתמרים או אגוזים או שניהם.
מכניסים לתנור 180 מעלות, ובתיאבון!

נועה לוי

עוברים דירה

תתארו לכם, שאתם במקום שאתם לא מכירים, וצריכים להסתגל למקום. בין היתר אנשים מרגישים זאת כשהם עוברים דירה, ובמקרה של שיפרה זאת באמת חוויה מיוחדת!:
" כעבור זמן מה עזבנו את מחנה העולים והשכרנו דירה ביפו ברחוב עג'מי, התחלנו לחפש עבודה וכל יפו הייתה מלאת דירות שמהן הערבים ברחו והיהודים נכנסו לגור שם, אנחנו שכרנו אחת מהדירות.היה ארגון בשם רכוש הנטוש שעשה סדר ומנע מפלישה לבתים ביפו.
בשנה הראשונה של יום העצמאות כולם התאספו באלנבי והייתה מפגן ענקי עם סוסים, עם משטרה וצבא. בזמנו היו הרבה אבדות מהמלחמה וראו הרבה נשים בשחור ברחוב, אלה היו אלמנות, ואז בן- גוריון ביקש מהן לא ללכת בביגוד שחור כי זה עושה דיכאון לעם."

נועה לוי

חוויה שלא אשכח...

בין כל ההתרחשויות שיפרה חוותה חוויות מרגשות ובלתי נשכחות, ממש כאלה שמרגשות אותך בכל פעם שאתה נזכר בהן!:
" יום אחד אימי נסעה לבקר משפחה בתל אביב, כשרצתה לחזור אל מחנה העולים השעה הייתה 5 בצהריים ובשעה כזאת לא היו אוטובוסים, אימי לא הגיע והייתי בטוחה שהיא נטשה אותי. כל הלילה ישבתי לבד ובכיתי, לא היה אור באוהל ופחדתי. ולמחרת ב-6 לפנות בוקר אימי הגיע וראתה אותי בוכה.
היא ספרה לי את המקרה וכבר קיבלתי את זה אחרת.
אחרי 4 חודשים העבירו אותנו לצריף עם כמה משפחות וכל משפחה מארץ אחרת, כדי להחליף בגדים היינו צריכים שיחזיקו לנו את השמיכה בשביל שתהיה לנו פרטיות להחליף בגדים, הסוכנות הייתה נותנת דירות למשפחות שלמות שבאו בכל רחבי הארץ, אנחנו לא קיבלנו דירה כי המשפחה עדיין לא הצטרפה אלינו."

נועה לוי

התקשורת בין העולים

בזמנו, הייתה בעיה תרשורתית בין העולים, כל אחד דיבר בשפה שונה. שיפרה סיפרה לי על איך הם בכל זאת תקשרו:
" בגלל חוסר התקשורת בין העולים, העולים היו מתקשרים דרך סימני ידיים, יום אחד אימי נגשה אל השכן הטורקי ובקשה ממנו (בעזרת הידיים כמובן) שישיג לה ארגז שישמש לה כשולחן אוכל ועליו אני ואימי היינו אוכלות.
במחנה הצבאי היו תורנויות זבל לראשי המשפחות, כל ראש משפחה פעם בחודש.
יום אחד קראו למשרד את ראש המשפחה שלנו, מכיוון שראש המשפחה (האבא) היה עוד בבירות אז אימי הייתה ראש המשפחה. מפני שעבודת הזבל הייתה לגברים בלבד אז אימי העבירה אוכל דרך החלון המטבח."

נועה לוי

חיי היום יום באוהל

בשיעור, שיפרה סיפרה לי על חיי היום יום באוהל ועל ההתנהלות שלהם שם, אתם ממש לא תאמינו!
" כל העולים החדשים התגוררו ביחד באוהלים שהיו במחנה צבאי בבאר יעקוב, שהשאירו
האנגלים שגורשו מהמלחמה.
כל בוקר, צהריים וערב היו מחלקים לנו אוכל במסטינג, במטבח היו עומדים בתור לקבל אוכל, המטבח היה מחולק לשני חלונות, בחלון אחד היו מקבלים אוכל אשכנזי ובשי מזרחי, כל אחד עמד בתור לאוכל שהיה מעדיף, אבל רק דרך תלושים!
כדי להתקלח היו צריכים לחכות בתור גדול, היו הרבה עולים ומעט מקלחות אימי לא אהבה לחכות בתור הארות אז היינו מתרחצות הגיגית באוהל."

נועה לוי

הסבר לתמונה

שיפרה סיפרה לי בשיעור סיפורים על חוויותיה בארץ, פתחנו את האינטרנט ומצאנו תמונה שאותה שיפרה בחרה ושיפרה העלתה זכרונות מתוקים מן התמונה.

" כל העולים החדשים התגוררו ביחד באוהלים שהיו במחנה צבאי בבאר יעקוב, שהשאירו האנגלים שגורשו מהמלחמה.
כל בוקר, צהריים וערב היו מחלקים לנו אוכל במסטינג, במטבח היו עומדים בתור לקבל אוכל, המטבח היה מחולק לשני חלונות, בחלון אחד היו מקבלים אוכל אשכנזי ובשי מזרחי, כל אחד עמד בתור לאוכל שהיה מעדיף, אבל רק דרך תלושים!
כדי להתקלח היו צריכים לחכות בתור גדול, היו הרבה עולים ומעט מקלחות."

נועה לוי

בשיעור האחרון שיפרה הביאה שועל שהיה מזכרת מאימה, ובאחת מהתמונות ראינו אותה לובשת אותו.

השועל היה כבן 80 שנה!לא האמנתי, פעם אחת אני רואה את אימה לובשת אותו בתמונה שחור לבן, ופתאום אני רואה שועל אמיתי!, רק בזווית קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לראות אותו.



נועה לוי

רקע לנושא העליה לארץ

בשיעור האחרון אני ושיפרה חיפשנו מידע על הרקע של העליה לארץ, והנה לפניכם המידע שהוצאנו:

'' עלייה, או עלייה לארץ ישראל, הוא מונח שציין מאז ומתמיד את הגירתם (או חזרתם או בואם) של בני עם ישראל לארץ ישראל, בין אם בקבוצות (קטנות או גדולות) ובין אם כיחידים.
ההעפלה מארצות המזרח היא פרק העלייה הבלתי חוקית (מבחינת שלטונות המנדט הבריטי) ממדינות ערב לעבר ארץ ישראל, בעיקר בדרכי היבשה.
טווח הזמן בו התקיימת עלייה זו נמדד החל מפרסום הספר הלבן הראשון ביוני 1922, שהגביל את העלייה היהודית לארץ, ועד הכרזת המדינה במאי 1948. קיים קושי רב בתיחום ממדי העלייה, אולם מעריכים כי בדרך זו הגיעו לארץ כ-12,000 יהודים.
העולים נחלקו לשתי קבוצות עיקריות: בני עדות המזרח מקהילות ארצות ערב מצד אחד, ויהודים מאירופה, אשר הגיעו בדרכי היבשה דרך ארצות הבלקן למדינות ערב ומהן אל ארץ ישראל, מן הצד השני. חלקם של היהודים האירופאים היה גדול יותר עד ראשית מלחמת העולם השנייה, אולם במהלך המלחמה ואחריה עלה מספרם של יהודי המזרח. ''

נועה לוי

שאלות ותשובות

בשיעור האחרון ערכתי מספר שאלות, ושיפרה בחרה שאלה שעליה ענתה:

'' איך למדת את השפה העברית בארץ ?
בבית הספר אליאנס שבבירות למדתי עברית שעה בשבוע, אז כשעליתי לארץ ידעתי קצת עברית, ובזכות זה שידעתי לקרא עברית התחלתי לקרא כל פיסת נייר שהייתי מוצאת וזה היה עוזר לי ללמוד עברית.
רציתי ללמד את עצמי עברית, אז התחלתי לחבר אותיות ולאט לאט למדתי את השפה.
עם הזמן הוציאו עיתון למתחיל, עד אז שיפרה כבר ידעה עברית והעיתון היה בשבילה כמו תרגול.''

נועה לוי

הסבר לעבודת החקר

בלמידת החקר, שיפרה בחרה בנושא העליה ומספרת מדוע היא בחרה בנושא:

'' נולדתי בבירות, עליתי לארץ בשנת 49 אז העלייה לארץ הייתה בלתי לגלית.
עליתי עם אמי, הדרך הייתה מאוד מסוכנת ומלאת מוקשים,וזאת הייתה חוויה בלתי נשכחת.''

נועה לוי

הילדות של שיפרה

שיפרה מספרת לי על ילדותה:

"אני באתי מבירות שבלבנון, באתי מבית עשיר והייתי ילדה שלא היה חסר לה כלום.
אהבתי את הבית ספר שמו היה "אליאנס" הוא היה בית ספר יהודי, הייתי משחקת שם תופסת., בהפסקות השפה היחידה שהיה מותר לדבר בא הייתה צרפתית , בשעות הפנאי הייתי לומדת עם החברה שלי.
לא הייתי בתנועת נוער בגלל גילי הצעיר."

נועה לוי

ראיון עם שיפרה

בשיעור האחרון ראיינתי את שיפרה, וגילינו יחדיו עוד סיפור חיים מרתק:

''לימודים בבית הספר

1) בית הספר אליאנס היה בית ספר יהודי שהיה ברובע היהודי, שהיה יסודי ותיכון. שיפרה למדה יהדות בשפה הצרפתית, מקצוע היהדות היחידי שלימדו היה תנ''ך, ובכלל את השפה העברית למדו פעם בשבוע.
2) לא הכניסו דתות זרות לבית הספר, בית הספר אליאנס היה ליהודים בלבד!
3) אוכלוסיית התלמידים בבית הספר אליאנס, רובם היו במצב טוב ובודדים הקהילה עזרה לשלם סחר לימוד.
4) הקשר בין תלמידי בית הספר היה מאוד חזק והיו ביקורים ובאופן קבוע הייתה לשיפרה חברה ששמה היה דיאמונטה ויש בניהן קשר חזק עד היום הזה.
קהילת בירות

1) בין היהודים והלא יהודים היו יחסי שכנות טובים ואף טובים מאוד, בשנת 1934 לשיפרה היו שכנים פלשתינים ערבים מוסלמים ומאוד עשירים שברחו מישראל לביירות בזמן המלחמה והתגוררו בית מול ביתה של שיפרה, המשפחה הייתה מאוד עשירה ושם המשפחה שלהם היה ''כינען'' היו להם בן ובת שאיתם המשפחה התיידדה.
משפחת סקבה (שם המשפחה של שיפרה לפני חתונתה) לא ידעה כי הם מוסלמים.
השכנים היו מבקרים אותם באופן קבוע, הם היו בלבוש מאוד אירופאי לכן הם לא שמו לב. עד שיום אחד אח של השכן הגיע מפלשתין ומשפחתה של שיפרה הגישה לו משקה חריף, האח סירב וכך גילו שמשפחת כינען מוסלמים.
2) הקהילה היהודית בבירות דאגה למשפחות העניים, גם למזון גם ללבוש וגם לבתי הספר. דאגו להם כמו כל התלמידים לתלבושת אחידה וכך בבית הספר לא הרגישו שהם נתמכים על ידי הקהילה היהודית.
3) הנשים בבירות לא היו עובדות, לא בבית ולא בעבודה רגילה. היו להם משרתות שהיו עושות הכל בשבילם. מעבודות ניקיון עד טיפול בילדים. הנשים היו מעבירות את זמנן בקבלות פנים אחת של השנייה.
4) המבוגרים בבירות תמיד היו נתמכים בילדים, ומעמדם היה טוב מאוד.''

נועה לוי

בבית הכנסת הגדול

בפגישתנו האחרונה ספרה לי שיפרה סיפור חדש ומפתיע.

היא סיפרה לי על בית הכנסת הגדול בבירות שהיה ברובע היהודי ובמפגש הזה גיליתי שיפרה חדשה.

הסתכלנו על תמונות מבירות בגוגל ושיפרה תיארה לי מה בתמונה והביעה זיכרונות אחרונים מבירות.

"בבית הכנסת הגדול היו מתפללים בשבתות ובחגים ועורכים חופות רק שם.
זה היה היכל גדול מאוד בו היו מתפללים קומה שנייה לנשים וקומה ראשונה לגברים,
בית הכנסת יכול להכיל מ-800 עד 1000 גברים ונשים.
בית הכנסת נמצא ברובע היהודי.
לרובע היהודי קראו 'וואדי', בחגים היינו מבקרים שם ומתפללים. לפני החגים היו קונים מקומות ישיבה ובחגים כל אחד היה יושב במקום שהזמין.
בבית הכנסת הייתה מקהלה עם חזן שהם התפללו בחגים לפני הקהל וגם בעריכת חופה לזוג שנישא.
הקהילה בבירות הייתה מסורתית , בין בני הקהילה היו קשרים , דודי היה רב הקהילה שקראו לו אליהו זיתוני."

נועה לוי